שלום לקוראי הופס אוהבי הכדורסל. אני ואורן לוי הולכים לכתוב ספר לסיכום עונת 19-20 בליגת ה-NBA. כמו הספרים שמנחם כתב פעם.
הספר יוקדש לכל אותם אנשים שהביאו לנו את ה-NBA בשנות ה-80 וה-90, בינהם כמובן מנחם לס שהיה מחלוצי ה-NBA בישראל. בשביל שזה יקרה, בשביל שתוכלו להחזיק את הספר ביד שלכם בעוד חודשיים, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם בקמפיין. מוזמנים לרכוש אחת מהתשורות המגניבות ולהנות ביחד איתנו מהתהליך.

לפרטים נוספים ותמיכה בפרויקט לחצו כאן

בשנת 1987 דאריל מורי אהד את הקליבלנד אינדיאנס. ספורטס אילוסטרייטד הכריז על הקבוצה בתחילת העונה כקבוצה הטובה בליגה. היא סיימה את העונה עם המאזן הגרוע בליגה. אז הכתה במורי ההכרה שהמומחים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים. שנה מאוחר יותר הוא קרא את הספר של ביל ג'יימס 'אבסטרקט היסטורי לבייסבול', ספר שעודד את הגישה הסטטיסטית לקבלת החלטות, מה שבעזרת האוקלנד אתלטיקס ובילי בין הפך למאניבול. עד אז מורי לא חשב שמומחים למספרים יכולים לנהל קבוצות ספורט מקצועניות. כבר כילד מורי ניסה לבסס את החלטות שלו על מספרים כתחביב, והספר שלח אותו לשים יעד לנהל קבוצת ספורט מקצוענית.

מורי התחיל את הקריירה שלו בקבוצת ייעוץ, שאחת הלקוחות שלה הייתה קבוצה שניסתה לקנות את קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס.  הם נכשלו, ובהמשך קנו במקום את בוסטון סלטיקס. ב-2001 הם ביקשו ממורי שיבוא לעבוד בשביל הסלטיקס. ככה התחילה הדרך הארוכה של מורי ב-NBA, דרך שהובילה אותו ב-2006 לתפקיד עוזר GM ברוקטס, ושנה לאחר מכן לתפקיד ה-GM, מקבל ההחלטות הראשי בקבוצת NBA. היו לא מעט ביקורות על המינוי בזמנו וגם לאחר מכן. ביקורות שהגיעו בעיקר מאנשי כדורסל, אבל הנה כמה נקודות שחייבים לדעת על הקריירה של מורי ביוסטון:

• מאז 2007, אז מונה מורי לתפקיד ה-GM, לרוקטס לא הייתה עונה מפסידה. המאזן הכי גרוע שלהם ב-13 עונות: 41 – 41 בעונת 2015-16, בדיוק 50%. למורי מעולם לא הייתה בחירה גבוהה בדראפט.
• המאזן שלהם בעונה הרגילה: 640 נצחונות לעומת 400 הפסדים. 61.5% הצלחה.
• מורי מעולם לא הקפיץ כדור במשחק רשמי, אבל יש לו חלק מרכזי ב-3 מהפכות גדולות שעוברות על ה-NBA בעשור האחרון: הוא האבא של מהפכת האנליטיקס, ויש לו יד ורגל במהפכת השלשות (תוצר לוואי של האנליטיקס), ומהפכת הסמול בול.

מורי מקושר בעקיפין לתהליך (סם הינקי, ה-GM שעשה את התהליך, הגיע לפילדלפיה מיוסטון), אבל הוא בעצמו מעולם לא עשה טנקינג. צריך לשים דגש מיוחד על הנקודה הזו. קבוצה יכולה לרוץ 5-10 עונות בלי תחלופה משמעותית של כוכבים. תחת מורי יוסטון רצה 13 שנה בלי לרדת מתחת למאזן של 50%. היא עושה את זה בזכות היכולת של המודלים של מורי, לזהות תופעות בליגה לפני אחרים. בזכות אותם מודלים מורי זיהה את ג'יימס הארדן והביא אותו בטרייד ליוסטון. מורי הודה שלא חשב שהארדן יהיה כל כך טוב, אבל המודלים שלו דירגו את הארדן גבוה בדיוק בכדורסל שמורי והאנליטיקס רצו לשחק. השילוב היה מושלם. יוסטון עם הארדן התחילה לשחק את המוריבול, כדורסל שמבוסס על הזריקות היעילות: שלשות וחדירות לסל.

לאורך השנים, ובמיוחד עם המינוי של מייק ד'אנטוני למאמן, יוסטון הלכה והקצינה באימוץ המוריבול. מה שהתחיל כבחירת זריקות נכונה, הפך לשיטת משחק, ומשם לכורח. זריקות חצי מרחק הפכו לאיסור מוחלט. הרוקטס העלו את כמות השלשות שלהם למקסימום, והורידו את כמות הזריקות מחצי מרחק למינימום. לאורך השנים מורי המשיך לחפש את השחקנים הנכונים לשים ליד הארדן.

בקיץ 2017 מורי מביא את כריס פול מהקליפרס בטרייד ענק, אבל עושה עוד צעד. הוא מחתים את פי ג'י טאקר בן ה-32 על חוזה לארבע עונות בסך 32 מליון דולר. כסף גדול לשחקן בגיל הזה שעד אותו קיץ הרוויח באיזור החמישה מליון דולר לעונה. טאקר הגיע לישראל בתחילת הקריירה שלו והוביל את הפועל חולון לאליפות כשהוא זוכה בתואר ה-MVP של הליגה. לקח לו עוד ארבע עונות באירופה לפני שמצא את הדרך בחזרה ל-NBA, אבל מ-2012 הוא חצב לעצמו מקום בליגה.

העונה הזו, הרבה הודות לפי ג'י טאקר, יוסטון מצאה את הגרסה הכי קיצונית שלה. לראשונה מאז 1962 יוסטון שיחקה משחק שלם בלי לשתף אף שחקן מעל גובה 198 סנטימטרים. הכי סמול בול שיש.

סמול בול הוא אמצעי

לפני שנדבר על מה שיוסטון עשו, בואו נבהיר כמה מושגים שחוזרים על עצמם בשנים האחרונות ונתחיל בסמול בול. סמול בול הוא אמצעי בדרך לאמצעי נוסף (המטרה תמיד היא לנצח משחקי כדורסל). סמול בול הוא אמצעי להשיג פוזישנלס בסקטבול – כדורסל שבו חמישה שחקנים על המגרש יכולים לשחק בכל עמדה. חילופים אוטומטיים בהגנה, ובהתקפה כולם עושים הכל: מניעים כדור, חודרים, קולעים שלשות. הקושי העיקרי בדרך לפוזישנלס בסקטבול הוא למצוא גבוהים עם יכולות של גארדים. בעבר הרחוק זה הפך שחקנים כמו ביל וולטון והאקים אולאג'ואן למיוחדים. כיום אנחנו רואים יותר ויותר שחקנים כאלה: ניקולה יוקיץ', קארל-אנתוני טאונס, יאניס אטטקומפו, אנתוני דייויס ועוד. שחקנים שמתפקדים בעמדה ארבע ואפילו 5, עם יכולת קליעה משלוש, יכולות מסירה יוצאות דופן, ניהול משחק, חדירה – החבילה השלמה. הם עדיין נדירים וביל סימונס הדביק להם את הכינוי יוניקורן. כשקבוצה משיגה שחקן כזה, היא בדרך כלל לא תוותר עליו, אלא אם כן זו הניקס.

זה יתרון גדול לשחק פוזישנלס בסקטבול עם שחקן בגובה 210 סנטימטרים.מכיוון שלא לכולם יש כאלה, הם עוברים לגרסה יותר נמוכה של פוזישנלס בסקטבול – הסמול בול. תפקיד הסנטר נופל על שחקנים בגובה 195-205 סנטימטרים. מהם דרישות התפקיד? יכולת לחפות על החסרון בסנטימטרים בחוכמה בהגנה, יכולת להרחיק מהסל שחקנים גבוהים מהם, קליעה משלוש (חובה). פי ג'י טאקר הוא בקצה התחתון – 195 סנטימטרים של שרירים וחוכמת משחק. שחקן שיכול לשמור על כל עמדה, יודע להשתמש בגוף שלו כדי לקחת ריבאונד, וטווח קליעה משלוש. זה מה שראה מורי ב-2017 כשהחתים אותו, וזה מה שראה מורי בפברואר כשהחליט להעביר את קלינט קאפלה בטרייד.

קאפלה שייך לזן אחר של סנטרים – רים ראנרים. מדובר בשחקנים שעיקר התפקיד שלהם על המגרש מתמצה בריבאונד והגנה על הטבעת. בהתקפה הם לא מסוגלים לקלוע כשהם במרחק גדול מ-2 מטר מהסל. ההתמחות שלהם היא תפקיד החוסם בפיק אנד רול וקבלת כדור בריצה אל הטבעת. החסרון העיקרי של סנטרים מהסוג הזה בהתקפה היא שהם לא אפקטיביים כשהם רחוקים מהסל. השחקן שלהם יכול לעזוב אותם ולסגור את הנתיבים לסל. להבדיל שחקן אחר במקומם שיעמוד על קשת השלוש יגרום לשומר שלו לצאת אל קשת השלוש וירווח את המגרש. הכדורסל של יוסטון דורש ריווח מקסימלי כדי להצליח וכאן צריך לחזור להחלטה אחרת שמורי עשה בקיץ.

פול הולך ווסטברוק בא

אחרי שבקיץ 2018 מורי החתים את כריס פול על חוזה אסטרונומי של 160 מליון דולר ל-4 עונות, בקיץ 2019, אחרי הפסד שני רצוף לווריורס, פול רצה לעזוב. פול והארדן לא ראו עין בעין. בזמן שפול רצה שהרוקטס יריצו יותר תרגילים, הארדן רצה להמשיך את הבידודים. לפול היו בנוסף כמה הערות לגבי המשחק של הארדן, כמו למשל העובדה שברגע שהוא מוסר את הכדור הוא פשוט עומד ומסתכל. הארדן לא היה מוכן לזה. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. הבעיה שהחוזה של פול היה לא סחיר בעליל. הדרך היחידה להעביר אותו הייתה לקחת בחזרה חוזה לא סחיר אחר – ראסל ווסטברוק.

באיחור של שנה אפשר לומר שפול צודק בטענות שלו לקבוצה ולהארדן, אבל מורי בחר בכוכב שלו. ווסטברוק והארדן נשארו חברים אחרי התקופה המשותפת שלהם באוקלהומה סיטי. למרות סגנונות שונים לחלוטין השניים נלחמו על תארי MVP ומלכות הטריפל דאבל. הבעיה עם הטרייד היא ההתאמה – הכדורסל של ווסטברוק הוא לא הכדורסל של מורי. ווסטברוק לוחם אדיר, הלב שלו במקום הנכון, הכדורסל קצת פחות. נאמר בלשון המעטה שווסטברוק משחק כדורסל לא יעיל, שנוגד את כל מה שמורי היה רוצה לראות. הוא קלעי רע משלוש, ולוקח משם יותר מדי זריקות. הוא לוקח יותר מדי זריקות חצי מרחק, מגיע לקו הרבה, אבל גם משם קולע באחוזים רעים. הוא מאבד המון כדורים. הוא פוגע בריווח של הרוקטס. גם פול לא היה התאמה מושלמת למערכת, אבל פול היה יעיל בצורה בלתי רגילה, גם בהתחשב בעובדה שהוא התבסס המון על זריקות מחצי מרחק. הוא היה קלעי טוב.

התוכנית של ד'אנטוני הייתה לחלק את הזמן בין השניים. הארדן ינהל את ההתקפה העומדת דרך הבידודים, ווסטברוק יריץ את המתפרצות והתקפות המעבר. בדרך הזו אפשר יהיה לנצל את החוזקות של שניהם. לא תוכנית מושלמת, אבל תוכנית. אלא שהיה פגם בולט בתוכנית – כשווסטברוק וקאפלה על המגרש ביחד, היריבות לא מהססות להביא את העזרה מהם. הריווח של יוסטון נפגע בצורה משמעותית. בינואר השמועות התחילו לרוץ – הרוקטס מחפשים להעביר בטרייד את קלינט קאפלה – הסנטר היחיד בסגל שקיבל דקות משמעותיות.

זה לא שקאפלה היה רע. הוא עמד על ממוצעים של 13.9 נקודות, 13.8 ריבאונדים ו-1.8 חסימות. בינואר היו לו כמה דאבל-דאבל מרשימים במיוחד. אלא שהיה קשה למצוא קורלציה ברורה בין משחקים טובים של קאפלה לנצחונות של יוסטון. מצד שני להארדן היה קשה יותר. מורי החליט ללכת אול אין על המוריבול, ולסחור בחוזה הסחיר היחיד שיש לו. וכך, שחקן שהיה פורוורד בליגה הישראלית, ליגה שהופכת כמעט כל פורוורד אמריקאי לסנטר, הפך לסנטר פותח של קבוצת NBA, קבוצת פלייאוף, קבוצה עם יומרות.

קאפלה עבר לאטלנטה, ובמקומו חזר לרוקטס רוברט קובינגטון. קובינגטון התחיל את הקריירה שלו ביוסטון. הייתה לו קריירת מכללות טובה במכללה קטנה. הוא לא נבחר בדראפט אבל הרשים בליגת הקיץ ויוסטון החתימה אותו על חוזה. הוא בילה את שנת הרוקי שלו בעיקר בג'י ליג, והצליח להשאיר רושם חיובי. לא מספיק חיובי כדי שהרוקטס ישמרו אותו, אבל סם הינקי אסף אותו בשמחה לתהליך שהוא התחיל בפילדלפיה. במסגרת התהליך הינקי אסף שחקני שוליים ונתן להם הזדמנות לפרוץ. קובינגטון הוכיח את עצמו כשחקן הגנה וקלעי טוב, או בשפת העם – D&3.  בנוסף לקובינגטון מורי שלף מהשוק החופשי את ג'ף גרין שהיה בלי קבוצה. גרין שחקן שיכול עם הגודל שלו לשמש סנטר מחליף ביוסטון.

דאריל מורי המעיט בגודל האקט – רוב הקבוצות משחקות סמול בול כזה או אחר 20 דקות במשחק. יוסטון עברו לשחק את זה 48 דקות. ההתקפה של יוסטון מבוססת על הבידודים של הארדן הייתה אחת הטובות בליגה בשנים האחרונות. זה מוכיח שגם כשיודעים בדיוק מה אתה הולך לעשות, לא אומר שאפשר לעצור את זה. אלא שכל זה טוב ויפה לעונה הרגילה. פלייאוף זה סיפור אחר לגמרי ובפלייאוף הרוקטס היו צריכים לפגוש את אחת הקבוצות הגבוהות בליגה – לוס אנג'לס לייקרס.

זה כדורסל, לא מתמטיקה

המדגם אחרי הטרייד קטן, אבל נראה שיוסטון המשיכו לנצח פחות או יותר באותו קצב. הם הובסו בריבאונד ובנקודות בצבע, אבל לחצו על הכדור, חטפו וכפו על היריבות איבודים, וזרקו שלשות בקצב מטורף. המפתחות של יוסטון היו ברורים – אחוזים סבירים לשלוש, מעט איבודים (למרות שהארדן ו-ווסטברוק היו מלכי האיבודים בעבר, הכדורסל שיוסטון משחקת היום מוביל למעט איבודים. מיעוט מסירות והעובדה שאין תנועה בהתקפה, שחקנים יודעים בדיוק איפה החברים שלהם יהיו), וכמה שפחות הזדמנויות שניות ליריבות.

מורי בעצם מיקסם פונקציה אחת של הקבוצה שלו (ריווח, התקפה) על חשבון פונקציות אחרות (הגנה על הצבע, ריבאונד הגנה). בשביל שזה יעבוד יוסטון צריכה לשחק כדורסל מושלם, וכאן צריך לדבר על הכוכב של הקבוצה – ג'יימס הארדן.

הארדן מתאים בצורה מושלמת לכדורסל שמורי רוצה לשחק. סקורר יעיל בצורה אנליטית למדי. להארדן יש המון יתרונות על היריבים שלו. הוא חזק מאוד, עם מרכז מסה נמוך, אומן עם הכדור, ואומן של הזריקות הבלתי אפשריות. עכשיו שבו כמה רגעים ותזכרו ברגעים הגדולים שלו בפלייאוף. תנסו להיזכר מתי הארדן ויוסטון ניצחו קבוצה טובה מהם בסדרת פלייאוף. תזכרו ברגעים הגדולים של הארדן בפלייאוף. תחשבו איזה אסוציאציות השם שלו עושה לכם.

חשבתם? מצאתם? הדבר הראשון שעולה להמון אנשים כשמדברים על הארדן זה שהוא שומר גרוע. בואו נוריד את זה רגע מהשולחן. הארדן לא שומר גרוע,הוא אפילו שומר טוב. הבעיה של הארדן היא שיש לו רגעים שבהם הוא חולם, חושב על משהו אחר, שוכח שהוא על המגרש, רגעים שבהם הג'ויסטיק מפסיק להגיב. יש לו רגעים של עצלנות, רגעים שבהם הוא מעדיף להרים יד במקום להזיז את הרגליים. כשהוא רוצה הוא שומר נהדר. ראינו את זה בפלייאוף האחרון. לנצח ירדפו אותו הרגעים שהונצחו בשאקטין, לא זו הבעיה שלו. הבעיה של הארדן היא שהוא נעלם בפלייאוף, ונעלם בדקות הכרעה של משחקים חשובים.

בתקופה של הארדן ביוסטון, הרוקטס הגיעו לגמר המערב פעמיים. בפעם הראשונה הם עשו את זה אחרי ניצחון בלתי אפשרי על הקליפרס. הקליפרס הובילו 3 – 2 בסדרה, והובילו ב-19 הפרש במשחק 6, סמוך לסיום הרבע השלישי. יוסטון עשתה רבע רביעי בלתי אפשרי של 40 – 15. זוכרים איפה הארדן היה ברבע הזה? על הספסל. הארדן ירד לספסל בתחילת הרבע הרביעי וחזר דקה לסיום כשהרוקטס כבר הובילו ב-9. ההפתעה ההיא, הנצחון הכי גדול של יוסטון בתקופתו של הארדן, שייך לג'וש סמית' וקורי ברואר. הארדן כבר הזמין לעצמו כרטיסים לחופשה על הספסל.

הפעם השניה שהרוקטס הגיעו לגמר המערב הייתה ב-2018. הרוקטס בשיאם פגשו את הווריורס. הם הפתיעו ונצחו במשחקים 4 ו-5 ועלו ליתרון 3 – 2, לא מעט בזכות כריס פול. את משחקים 6 ו-7 הם נאלצו לשחק בלי פול והפסידו. הארדן עשה את שלו לאורך הסדרה, אבל בלי פול זה לא עבד.

להארדן אין ברזומה אף סדרת פלייאוף שבה הוא הוביל את הקבוצה שלו לניצחון על קבוצה עדיפה. יגידו המסנגרים שהארדן נאלץ להתמודד עם גולדן סטייט בשיאה (הפסיד להם 4 פעמים בפלייאוף), אבל חוץ מההפסדים לווריורס יש את ההפסד לסן אנטוניו ב-2017 שכולו הארדן. משחק 6 באותה סדרה, סן אנטוניו מגיעה למשחק חוץ ביוסטון כשהיא מובילה 3 – 2 בסדרה. קוואי לא משחק. יוסטון מובסת בצורה מביכה 110 – 75 כשהארדן קולע רק 10 נקודות.

בפלייאוף הזה ראינו ערבוב של כל הדברים האלה – רגעים של הגנה גדולה בסדרה נגד אוקלהומה סיטי (לא רק החסימה על לו דורט במשחק 7), לצד כמעט איבוד של סדרה לקבוצה נחותה יותר, ואז העלמות מוחלטת נגד הלייקרס. דווקא בדקות המכריעות בפלייאוף, ראינו את הארדן בורח מהכדור. ראינו אותו עובר את החצי ומוסר מייד לראסל ווסטברוק ואז עומד. ברגעים שהקבוצה שלו זקוקה לו יותר מכל הוא הפקיד את גורלה בידי ווסטברוק.

זוכרים את הטענות של פול להארדן? זוכרים את הסיבה שהוא ביקש לעזוב? אנחנו רואים אותן כל פלייאוף מחדש. יוסטון כל כך מבוססת על בידודים וכל כך מבוססת על הארדן, כשהוא בורח מהכדור, אין לה מה למכור. יש לה לוחמים, יש לה שחקנים אחרים שייקחו אחריות, אבל הם לא הארדן.

אי אפשר לשחק כדורסל מושלם כשהכוכב עליו מבוססת כל תוכנית המשחק לא מגיע לפלייאוף, לא מגיע לרגעים הגדולים. ליוסטון אין תוכנית גיבוי לרגעים האלו. חוסר הגמישות של יוסטון פוגע בה. כדורסל הוא משחק ורסטילי, וקבוצה צריכה להתאים את עצמה, לדעת לקחת את מה שההגנה של היריבה נותנת. שיטת המשחק של יוסטון הופכת אותה לקבוצה מוגבלת, קבוצה שלא מסוגלת להגיב.

בעקבות ההפסד ללייקרס בחצי הגמר, ד'אנטוני עזב, אבל מורי נשאר. מורי הביא מהפכות גדולות לליגה, אבל המהפכות לא הביאו אותו למקום שהוא רוצה להיות בו. עכשיו השאלה העיקרית היא האם מורי הולך להמשיך להקצין, להמשיך לנסות לתקן, או שהגיע הזמן לשבור ולנסות משהו אחר.